שישה וחצי שבועות של שיכרון חושים

חודש נובמבר הוא חודש המודעות לפגים וזאת ההזדמנות שלי לשתף בחוויה האישית שלנו וגם לתת טיפים מהעולם המקצועי עבור הורים שמתמודדים עם השפעות הפגות, גם אחרי השחרור מבית החולים.

ב10.12.09 הייתי בתחילת החודש השמיני להריון הראשון שלי. יהב ואני נסענו לבית החולים לפגישה עם מנהלת המחלקה ללידה טבעית בלניאדו, לעשות תכנית לידה. רציתי ללדת לידה טבעית והיו לי כל מיני התלבטויות: האם לקחת דולה או מיילדת פרטית או פשוט לסמוך על המיילדת שתהיה באותה משמרת. אלו היו ה"בעיות" שלי באותו בוקר.

כשסיימנו את הפגישה עם מנהלת המחלקה נסענו הביתה וכשהגענו ביקשתי מיהב מהר את מפתחות הבית כי הרגשתי שאני חייבת לשירותים. הגעתי בזמן אבל זה הרגיש לי שונה. זה קרה אחר כך עוד כמה וכמה פעמים עד שיהב החליט לעשות מעשה ולהתקשר לרופאת הנשים שלי שכמובן המליצה לחזור לבית החולים לבדיקה. אני הייתי מבולבלת מרצף האירועים ולא רציתי להאמין שזה יום הלידה, חודשיים לפני הזמן. בבית החולים אישרו שאכן יש ירידת מים ושאין אפשרות לעצור את הלידה. רק לתת צלסטון (זריקה להבשלת ריאות) ולקוות שלא אלד בשעות הקרובות כדי שהתרופה תספיק להשפיע.

שעה אחרי מתן התרופה ילדתי. קיבלתי את הלידה הטבעית שרציתי אבל פרט לכך שום דבר לא היה דומה לפנטזיה שלי. ה"בעיות" מהבוקר התחלפו לחדשות. אמיתיות ומפחידות הרבה יותר.

שחר נולד 1.480 קילו עם ריאות לא מפותחות ואת ההשפעה על הנשימה הרגשנו היטב כמעט לאורך כל הפגייה. בשלושת הימים הראשונים הוא הלך והדרדר ואחרי שלושה ימים העבירו אותו לטיפול נמרץ עם חשש שיצטרכו לחבר אותו למכונת הנשמה. את הגוף הקטן שנאבק על כל נשימה ואת הצלעות העולות ויורדות עם כל שאיפה ונשיפה אני לא אשכח לעולם.

ההקלה הגיעה כאשר ביום הרביעי נתנו לי להחזיק אותו בפעם הראשונה. בפגייה קוראים לזה קנגרו: התינוק מונח על עורם של האם או האב ושניהם נעטפים בחולצה. כך יושבים ביחד למשך זמן מה. אני זוכרת שישבנו לנו כשעה וחצי ותוך כדי האחות הורידה את אחוזי החמצן ששחר קיבל מ65 אחוז ל30 (ב21 מפסיקים את מתן החמצן). כוחו של מגע, כוחה של אהבה.

לשמחתנו אחרי זה כבר לא היה צורך בהנשמה אבל בארוחות גילינו כל פעם מחדש שהריאות שלו עדיין לא חזקות. הוא אכל מזונדה ללא קושי אך כשניסינו להאכיל מבקבוק המוניטור התחיל לצפצף ואחרי 10 סיסי היינו צריכים להמשיך להאכיל דרך הזונדה. האחיות אמרו לנו כל הזמן שזה עניין של בשלות ושצריך סבלנות אך בסוף התברר שהריאות של שחר סופחות נוזלים והוא טופל בתרופה שנקראת משתנים ומטרתה לעזור לגוף לפנות את עודפי הנוזלים. תוך יום וחצי שחר היה תינוק חדש. הוא ינק בקלות, הנשימה הייתה יציבה ואחרי כמה ימים הגענו לשחרור המיוחל. שישה וחצי שבועות מיום הלידה.

אלה היו בהחלט שישה וחצי שבועות בלתי נשכחים. קשה להסביר ולתאר את תחושת ההישרדות שנמצאים בה. את רכבת ההרים הרגשית הנקראת פגייה. את ההתמודדות עם התנפצות הפנטזיה של לידה מסוימת והרצון לקחת את התינוק הביתה כמו כל התינוקות האחרים. לנסוע בלילה לישון בבית בלעדיו ולחזור בבוקר ליום מתיש בבית חולים. לחכות לאישור להרים את התינוק שלך לזמן קצוב. לשאוב חלב בחדר הנקה כשכולן מסביבך מניקות.

החושים פשוט נמצאים בהצפה של מידע. ריח הספטול בכניסה לפגייה, רעש המוניטורים המצפצפים תדיר, עור הגוף המתגעגע למגע התינוק, מראה התינוק המחובר למליון חוטים ולעירוי. חושי הרגש אינם פנויים לעבד מידע בזמן הזה, הם עסוקים בהישרדות. רק כמה חודשים אחרי השחרור הרגשתי שאני מתפנה לעבד את החוויה ונזכרתי באמא שפגשתי בחדר הנקה. היא סיפרה לי על לידה קודמת שלה, לידה מוקדמת וחווית הפגייה שלה. היא אמרה לי שלא אשכח לטפל בעצמי. לא הבנתי באותו רגע על מה היא מדברת, אבל בהמשך הבנתי כמה היא צדקה. ואני מעבירה את זה הלאה. החושים שלנו כהורים עברו חוויה לא פשוטה והמערכת הרגשית עברה טלטלה. אל תשכחו לטפל בעצמכם.

אבל לא רק החושים של ההורים עברו טלטלה. גם המערכת החושית של התינוק או התינוקת שנולדו פגים עוברת חוויה לא פשוטה. לכל הורה מסבירים מיד עם ההצטרפות לפגייה שגם מערכת החישה של התינוק לא הגיעה לבשלות ולכן יש לגעת מגע ברור ולא מלטף. גם ההתערבויות הרפואיות משפיעות על התפתחותה של מערכת החישה ולכן פעמים רבות תינוקות שנולדו פגים מתמודדים עם וויסות חושי לא תקין.

סימנים למערכת חושית לא מווסתת יכולים להיות: חוסר שקט, קושי בנסיעות, צורך רב בידיים, קשיים בהרדמות ושינה רציפה, קושי בזמן החלפת בגדים ובמקלחת, קושי במעברים, בהלה רבה.

אצל פעוטות וילדים יכולים להיות סימנים נוספים, זאת רשימה חלקית: הימנעות ממגע עם חומרים, העדפות ברורות בבחירת בגדים (בדים רכים ונעימים), הימנעות מהליכה על דשא וחול, צורך רב במרחב אישי (פחות תיראו אותם בתוך קבוצת ילדים ללא קשר ליכולות החברתיות), זקוקים למגע ברור ואף חזק.

כל אלה (ועוד) הם סימנים למצב בו ילדים נמצאים בעודף תחושה, תחושתיות יתר. אך יש גם מצב בו ילדים נמצאים בתת תחושתיות. על מצב זה אני לא כותבת כאן מכיוון שהוא נדיר יותר (אך מאמינה שאכתוב עליו מאמר בנפרד כי הוא חשוב לא פחות).

גם לי שבמסגרת עבודתי הכרתי היטב את עולם הלקויות במערכת החושית, לקח זמן להבין שזה מה שעובר על שחר. כשהבנתי את זה היה לי הרבה יותר קל לעזור לו.

התחלתי לעשות לו עיסויים. הוא היה זקוק להם מאד אבל ראיתי שהוא מוצף מהר ואין לי אפשרות לעסות אותו לאורך זמן. אז בחרתי כל פעם חלק אחר של הגוף ועיסיתי רק כמה דקות, כדי שלא יגיע להצפה, שיישאר קשוב לגוף שלו ולא יחווה תסכול. לאט לאט הוא התרגל ומערכת החישה שלו התאזנה לאיטה.

גם מקלחת לא הייתה חוויה נעימה. בפגייה מלמדים להכניס עטופים בחיתול ואחר כך להוריד אבל לנו זה לא עבד. מה שכן עבד זה לקלח עם גרביים. הגרביים נותנות תחושה שהגוף לבוש ולא חשוף והשינוי במקלחת היה מיידי. אחרי כמה ימים הורדתי לו את הגרביים במים ואחרי עוד כמה ימים הוא כבר נכנס ללא קושי לאמבטיה והתחיל להנות מהמקלחות.

תינוק המתמודד עם מערכת חושית לא מווסתת זקוק לעיטוף רב ולתחימה. המערכת החושית שלו מבקשת מגע ברור. המוח מבקש להבין את גבולות הגוף ומבקש לקבל אינפורמציה ברורה על מיקומו במרחב אחרת התחושה היא של בלבול. לכן העיסוי מיטיב כל כך אבל חוץ מהעיסוי, שימוש במנשא הוא נפלא וכך גם עיטוף בבד. ובעיקר חשוב להבין שלתינוק כזה יש צורך גדול יותר בקרבה אל גוף ההורים גם מהבחינה הסנסורית וגם מהבחינה הרגשית. שחר שהה במנשא שעות רבות עד גיל 8 חודשים בערך. אחר כך הרגשתי שהוא כבר לא זקוק לו.

אני יכולה לדבר עוד המון על התמודדות עם מערכת חושית לא מווסתת ויש עוד הרבה דברים שניתן לעשות כדי לעזור לילדים להגיע לוויסות ואיזון, אבל בחודש המודעות לפגים עסקינן ולכן אסיים ואומר: אלו אכן היו שישה וחצי שבועות של שיכרון חושים וכאמור הם לא באמת מסתיימים בשחרור מהפגייה אבל מי שמכיר את שחר ולא מכיר את סיפור הלידה שלו לא יכול לנחש שהוא נולד פג.

ועל כך אני מודה יום יום.

זה לא מובן מאליו.

וזה לא תמיד מסתיים כך.