כששחר היה בן שנתיים התחלתי ללמוד הדרכת הורים. התזמון היה מושלם מבחינת הצרכים שלי כאמא באותו שלב התפתחותי של שחר ואחד הכלים האהובים עליי ביותר אליהם נחשפתי בלימודים הוא אמפתיה.
אמפתיה בעיניי היא קסם. כשאני אומרת קסם, אני לא מתכוונת שהבעת אמפתיה מפסיקה בכי כמו קסם. אני מתכוונת לתרומה של אמפתיה למערכות היחסים שלנו. ליכולת של אמפתיה לייצר תקשורת ברמה מאד גבוהה בגילאים מאד צעירים ולעובדה שאמפתיה היא כמו מפתח ללב של הילדים שלנו.
כדי להסביר מה היא אמפתיה בעיניי אני אוהבת לספר על אירוע שחווינו עם שחר בגיל שנתיים וקצת, אירוע שהרבה הורים מכירים ושמו: עוד סיפור אחד ודי.
הילד החכם שלנו ביקש עוד ועוד סיפורים ואנחנו התלהבנו. הגענו לחמישה סיפורים כל ערב עד שבשלב מסוים התעייפנו והחלטנו שמקריאים רק שני סיפורים. הודענו על כך לשחר ערב קודם וגם לפני שהתחלנו להקריא באותו ערב וכמובן שאחרי שני ספרים הוא ביקש עוד אחד. כשהזכרנו לו מה החלטנו הוא התנהג כצפוי כילד בן שנתיים, השתטח על הרצפה והתחיל לבכות.
בשלב הזה היו לנו 4 אפשרויות, אפשרויות שיש לנו בכל סיטואציה עם הילדים שלנו:
1. לכעוס. כי הכנו אותו ומה פתאום הוא לא משתף פעולה וצריך גבולות וכו.
2. לוותר. רק היום נקריא עוד סיפור ומחר רק שניים.
3. לוותר ולכעוס באותו זמן. כלומר להקריא את הסיפור אבל להודיע לילד שההתנהגות שלו לא מקובלת עלינו (האפשרות הכי מבלבלת עבור הילד ומעבירה אליו אחריות שהיא בעצם שלנו).
4. אמפתיה: "אתה מאוכזב, רצית עוד סיפור".
כמובן שבמקרה הזה בחרתי באפשרות הרביעית כי אחרת לא הייתי מספרת את הסיפור הזה אבל כאמור, באותה תקופה אמפתיה עוד לא הייתה שגורה אצלי וזאת הייתה התנסות מלמדת מאד מכיוון שמה שקרה, זה ששחר הפסיק לבכות ואמר לי: "אמא, אני רוצה להסביר לך. אני פשוט לא רוצה ללכת לישון".
איזו תגלית, הילד החכם שלי לא באמת רוצה עוד ועוד סיפורים, הוא פשוט דוחה את שעת השינה כי ילדים בגיל הזה מפחדים לסיים את היום. הידיעה שמחר יתחיל יום חדש אינה מבוססת עדיין ויש קושי להיפרד מהיום שהיה. אם הייתי משתמשת בכל אחת משלוש האפשרויות הראשונות, לא הייתי יודעת מה באמת עומד מאחורי הרצון בעוד סיפור והיינו מפספסים 2 דברים:
1. הידיעה ששחר זקוק לעזרה להיפרד ולסיים את היום הביאה אותי ליצור ריטואל שבו אנחנו מסכמים ומדברים על היום שהיה. כל כך הרבה דברים עולים ברגעים האלה וכל כך הרבה אינטימיות יש בזמן הזה. הריטואל הזה מלווה אותנו עד היום.
2. בקלות יכולנו לדרדר את המצב למקום שבו הקראת סיפור הייתה הופכת למלחמת תנאים ולא לזמן המיוחד בין יהב ושחר. התפקיד של הקראת הסיפור הפך עם הזמן לתפקיד של יהב. לפעמים זה היה הזמן היחיד שלהם ביחד, אם יהב היה מגיע מאוחר. זה היה הזמן המשותף שלהם ועל העושר היצירתי והרגשי ששחר קיבל מיהב בזמן הקראת הסיפור, קצרה היריעה (אולי אכתוב על זה פעם פוסט כי אני בעצמי למדתי ממנו המון).
אז כמו שאמרתי: אמפתיה היא קסם. הרווחנו כל כך הרבה רק כי בחרנו באפשרות הרביעית. אבל אני יודעת שלהבין את המשמעות של אמפתיה (וגם זה על קצה המזלג) לא מספיק בשביל להבין איך משתמשים בה. אז הנה כמה שאלות שיעזרו לכם להתחיל לתרגל אמפתיה ביעילות. בדקו עם עצמכם:
1. האם אתם נוטים לפתור בעיות ולמצוא פתרונות בכל פעם שהילדים שלכם מביעים אי שביעות רצון?
אמפתיה היא לא אודות פתרונות. היא אודות לסמוך על הכוחות של הילדים שלנו.
2. האם אתם מתערבבים עם הרגשות של הילדים שלכם ונסחפים למערבולת הרגשית שלהם?
אמפתיה מאפשרת לנו לראות את הדברים דרך עיניו של האחר אבל לזמן שאול. הילדים שלנו זקוקים שנשאר יציבים בזמן שהם מתפרקים (כולנו מאבדים את זה לפעמים, אני מדברת על רוב הזמן).
3. האם אתם מתנתקים רגשית מהקושי שהילד שלכם מביע ומצפים שהוא יתגבר בלי לעשות עניין?
אמפתיה מאפשרת להביע רגש, להביע תחושות. נכון, זה דורש סבלנות וזה בניגוד לרצון שלנו לגרום לבכי להיפסק. אבל לטווח הרחוק זה מאד משתלם כי ילדים לומדים להסביר את עצמם בפשטות ולא זקוקים למעקפים כדי לקבל התייחסות לדברים שמטרידים אותם.
לברר עם עצמכם את 3 השאלות האלה יאפשר לכם לזכור שהאפשרות הרביעית קיימת ולבחור להשתמש בה. ככל שתשתמשו בה יותר תגלו את הקסם הטמון בה. יש בה הרבה שכבות שמגלים ככל שמתנסים.
לסיכום: ילדים אומרים דברים ולנו יש את האפשרות להתייחס אליהם כפשוטם או לזכור שלפעמים יש משמעות נסתרת. איך נדע? נשתמש במשפט אמפטי. נתייחס למה שאולי הילד מרגיש. גם אם לא דייקנו, בדרך כלל הילד ידייק אותנו.
כזה פשוט? לא. אבל כשזה מצליח (גם אם זה מצליח פעם אחת מתוך 10 ניסיונות), זאת מתנה ענקית! לכולם.
כי לפעמים, סיפור הוא לא רק סיפור.
הכנתי עבורכם קובץ עם השאלות מהמאמר ועם משפטים אמפתיים לדוגמה. אפשר להדפיס ולהשתמש בשעת הצורך. ליחצו כאן להורדה.