במאמר הקודם סיפרתי על ילדים שקיבלו בונוס מתוך תהליך טיפולי שעברנו ביחד- גילוי של כישרון שלא הכירו לפני כן. הם הגיעו בעקבות קושי מסוים ומתוך התהליך, כששיפרנו תפקודים מוטוריים התגלה גם כישרון שהפך להיות מרכזי ומשמעותי עבורם. באותו מאמר הבטחתי לכתוב על רעיונות למשחקים מוטוריים שאפשר לשחק בבית ולהסביר גם את חשיבותם להתפתחות ילדים. ההתפתחות המוטורית כמובן אבל גם הקוגניטיבית, הרגשית והחברתית.
העניין הוא שרעיונות למשחקים מוטוריים אפשר למצוא בקלות וגם אני, לא ממציאה את הגלגל ברעיונות שלי. אבל רעיון לחוד ויישום לחוד. כשאנחנו מציעים לילדים שלנו משחק, הרבה פעמים יש פער בין הרצונות שלנו (הספק, תוצרת, התפתחות, לסמן וי) לעומת הרצון של הילד (שיהיה כיף) ואז כל רעיון, נהדר ככל שיהיה לא יעבוד במבחן המציאות ויביא אותנו בסוף לוויתור ולמסקנות לא נכונות כמו "זה דור של מסכים", "הילדים שלי לא אוהבים..." פשוט כי אנחנו לא מדברים באותה שפה. לכן, בכל מאמר עם רעיון לפעילות ומשחק, תהיה גם התייחסות ל"איך". איך לעודד, איך ליצור שיתוף פעולה ואיך ליצור מוטיבציה פנימית, רצון לשחק מתוך שמחה, עניין והנאה ולא מתוך ריצוי.
הרעיון הראשון למשחק הוא פשוט מאד (אני בעד פשוט וזמין):
מסלולים
מסלול הוא רצף של תחנות בהם עוברים בדרכים שונות.
הזדמנויות ליצירת מסלול יש בכל מקום.
בבית: אפשר ליצור מסלול מכריות, כיסאות, נעליים, גלילים מוקצפים (נודלס של בריכה), בקבוקים ריקים, חבל קפיצה, חישוקים. בקיצור, כל מה שיש בבית אפשר לנסות להפוך למסלול.
בחוץ: אבני מדרך, מקלות (גם המשחק 3 מקלות הוא סוג של מסלול), בולי עץ, שפת מדרכה, גבעות חול, גם מתקנים בגני משחקים יוצרים סוג של מסלול.
היופי במסלולים שאפשר בכל פעם לשנות את הדרך שבה עוברים בהם: בהליכה קדימה, אחורה או לצדדים (עובד על מיומנויות של תפישה מרחבית, מערכת המשפיעה על היכולת ללמוד תבניות כמו שפה או חשבון), בקפיצות בשתי רגליים או על רגל אחת (עובד על תיאום בין חלקי הגוף- קואורדינציה ושיווי משקל), אפשר לעבור מעל החפץ או דווקא לדרוך רק עליו, כמו במשחק אסור לגעת ברצפה (מלמד התארגנות ותכנון תנועה) וברגע שמתחילים ונותנים את הכיוון, הילדים מתחילים להמציא מעצמם רעיונות למסלולים ולדרכים לעבור בהם. וזה בדיוק הרגע שבו אנחנו יכולים להשפיע. לאפשר למשחק לנסוק או להתרסק.
אנחנו יכולים לעודד ולתמוך בהתנסות החדשה או להפסיק אותה במשפטים כמו: "זה מסוכן, אתה תיפול". כמובן שחשוב להפעיל שיקול דעת, לא כל התנסות אנחנו יכולים לאפשר. הכוונה היא שנשים לב למשפטים שנאמרים באופן אוטומטי ונבדוק עם עצמנו למה אנחנו אומרים אותם. המשפט הזה הוא רק דוגמה למשפטים שיכולים להשפיע על הכיוון אליו יתפתח המשחק.
ולצורך הדוגמה בואו נראה איזה מסר יכול לעבור עם משפט כזה: פחד, הימנעות מהתנסויות, תחושה שלא סומכים עליי (ולכן אני לא סומך על עצמי ועל הגוף שלי), חשש לבטא רעיונות.
אם אנחנו רוצים לאפשר למשחק לנסוק, נשאל את עצמנו איזה מסר אנחנו מעבירים:
*האם זה מסר שיוצר התלהבות ושמחה מהמשחק או מכבה אותו?
*האם זה מסר שיביא את הילדים לבחור שוב במשחק הזה?
*האם זה מסר שיעודד את הילדים ליצירתיות, המצאה וחדשנות?
* האם זה מסר שיעודד אותם לבטא את הרעיונות שלהם?
*האם זה מסר שיוצר אצל הילדים תחושת מסוגלות ורצון להמשיך להתנסות?
ועכשיו ננסה משפטים אחרים אפשריים:
*אפשר לעבור במסלול הזה אבל לתת לי יד.
*אפשר לעבור במסלול הזה אבל בוא נתכנן איך עוברים בו לפני שמתחילים.
*אפשר לעבור במסלול הזה רק עם אבא\אמא, אותי זה מפחיד מידי.
*אפשר לעבור במסלול הזה אבל אחר כך כשאתפנה לעזור לך.
המשפטים האלה הם משפטים שלוקחים בחשבון את הסכנה ואת הפחד או כל מגבלה אחרת שיש לנו כהורים שאולי לא מאפשרת לנו להסכים למשחק מסוים באותו רגע, אבל מעבירים מסר שונה לגמרי.
עד לפני כמה שנים העברתי חוגי תנועה בגני ילדים. בכל מפגש הבאתי אביזר אחר וכמעט תמיד יצרנו איתו מסלול. בערך באמצע השנה הגננת הייתה מספרת לי שהילדים התחילו להמציא מסלולים בעצמם וברגע הזה הרגשתי שאני את שלי עשיתי. ידעתי שנתתי להם מסגרת לתנועה בה הם יכולים לפעול באופן עצמאי, הם לא זקוקים לי כדי להיות בתנועה ולפתח את מערכות המוטוריקה שלהם ובכל מקום שאליו הם ילכו הם יכולים להמציא מסלול חדש. השאלה היחידה היא האם המבוגר בסביבתם יאפשר למשחק להתפתח או יבחר במשפט כמו: "זה מסוכן, אתה תיפול"?
במאמר הבא אכתוב על משחקי כדור כאמצעי לפיתוח מוטוריקה עדינה וגסה ואיך אנחנו מצליחים לגייס את הילדים למשחק כזה. בינתיים, אשמח לשמוע ממכם, על משפטים ששמעתם בבית ונשבעתם שלא תשתמשו בהם אבל פתאום אתם שומעים מישהו אומר אותם ומגלים שזה אתם...