זהו מאמר מאד "תכלסי" בו תוכלו לקרוא על כל אחד מהחושים כאשר הם נמצאים במצב של תחושתיות יתר. וכן, קראתם נכון, אני מתייחסת ל-6 חושים.
בחלק השני של המאמר אני כותבת על דרכי התמודדות התנהגותיים- רגשיים שיכולים לעזור לכם ולילדכם להגיע לתפקוד מיטבי, כאשר לחוש השישי יש גם כאן השפעה.
כאשר תקראו על כל אחד מהחושים זכרו שאצל כל ילד\ה הביטוי לקושי בוויסות החושי יכול להיות שונה. יש ילדים שהקושי יבוא לידי ביטוי בחוש אחד ויש ילדים שהקושי יבוא לידי ביטוי בכולם. כך גם העוצמה בכל חוש יכולה להשתנות ויש ילדים שאצלם יש חלקים בגוף עם תחושתיות יתר וחלקים אחרים עם תת תחושתיות (עליה אכתוב במאמר הבא).
אני מנסה לפשט ולהנגיש את הנושא ואת הדרכים להתמודדות איתו במאמרים אלה, אך קחו בחשבון את הייחודיות של כל ילד\ה.
שמיעה: כאשר חוש השמיעה אינו מווסת, המשמעות היא קודם כל קושי להתמודד עם סביבה רועשת. קושי זה גורם להימנעות ממקומות הומים כמו קניונים ואפילו להתרחקות מקבוצה של ילדים\ מבוגרים שמרעישה יותר ממה שמסוגלים להכיל.
מה שעוד מאפיין ילדים אלה זאת היכולת לשמוע בקולם של אחרים את "האמת". מבוגר שינסה להסתיר את כעסו\ אכזבתו\ חוסר סבלנותו, יתקשה לעשות זאת מול אותם ילדים. הם שומעים דקויות וניואנסים והם מזהים את הרגש האמיתי המתחבא מאחורי החיוך.
יכולת הקשב והריכוז של ילדים אלה הרבה פעמים נפגעת עקב הקושי להתמודד עם טונים מסוימים של מורות וגם מרעשים "קטנים" של חבריהם לשולחן או לכיתה.
אחד הסימנים לשמיעה לא מווסתת היא הצורך לשים ידיים על האוזניים. פעולה זו מאפשרת לסנן את הרעש מהסביבה ולשלוט במידה מסוימת בהצפה שמגיעה מחוש השמיעה.
ריח: המשמעות של חוש ריח שאינו מווסת היא בעצם חוש ריח מאד מפותח. תשומת הלב לריחות היא גבוהה מהרגיל ומתבטאת בקושי לשהות במקומות בהם הריח לא נעים (כאשר אותו ריח יכול להיות קל שבקלים אבל עבור אותם ילדים הוא דומיננטי ומשתלט). קושי זה יכול להשפיע מבחינה חברתית מכיוון שריחות גוף יכולים לגרום להתרחקות ולהימנעות מאינטראקציה חברתית. נוכחות של ריח יכולה גם היא להשפיע על היכולת להתרכז ולהתמקד מכיוון שהאינפורמציה אודות הריח חזקה יותר מכל אינפורמציה אחרת שקיימת באותו רגע במרחב.
טעם: יהיה מדויק יותר לומר שחלל הפה אינו מווסת וכך מושפע גם חוש הטעם. המשמעות היא בררנות גדולה באוכל וכוללת כמה "עקרונות":
*האוכל צריך להיות "מופרד" בצלחת. אסור שהשניצל ייגע באורז, למשל.
*אסור שיהיו "גושים", הפירה צריך להיות חלק והמרק צריך להיות צח לחלוטין.
*מרקמים רכים או חלקלקים לרוב לא יהיו ברפרטואר. אחד הסימנים השכיחים לחוסר וויסות בחלל הפה הוא הימנעות מעגבנייה. הרבה פעמים תהיה העדפה לפסטה (ללא רוטב) למשל' כי המרקם שלה ניטרלי, ברור.
עבור הורים רבים זוהי התמודדות לא פשוטה, גם מבחינת הכנת ארוחות וגם מבחינת התקשורת סביב הנושא שמובילה לעיתים קרובות לעימותים.
תחושה (מישוש): חוש זה הוא מעט יותר מורכב מכיוון שלעיתים הקושי בוויסות יהיה בחלקים מסוימים בגוף ובאחרים לא. לכן, אולי תזהו רק מאפיין אחד או חלק ולא את כולם:
*תחושתיות יתר בשיער: קושי להתמודד עם הברשה, חפיפה ואיסוף השיער. העדפה לפזור ושנאה לספרים.
*תחושתיות יתר בכפות הרגליים: הימנעות מגרביים, התפר בגרב תמיד מעצבן ולא במקום. כל יציאה מהבית יכולה להתעכב מעצם התמודדות זו.
*תחושתיות יתר כללית בגוף: העדפה למגע חזק וברור ולא מרפרף או עדין, הימנעות מבגדים צמודים או "מגרדים", הפתק בחולצה חדשה מפריע ומציק, קושי לשהות בתוך קבוצת ילדים )מרגישים כאילו חודרים להם למרחב האישי וזקוקים למרחק מסוים ללא קשר למידת החברותיות, פשוט הקרבה יוצרת הצפה), צורך בשטיפת ידיים מרובה, הימנעות מחומרים כמו דבק, חול, דשא, לפעמים גם מים.
לעיתים גם קיים קושי בדרך בה מקיימים מגע, הקושי הוא בצורך במגע חזק ולעיתים המגע חזק מידי עבור הסביבה. יש ילדים שיש להם צורך במגע מתמשך, מצב המביא לדחייה מהסביבה המתקשה להכיל את המגע הבלתי פוסק. יש ילדים שיספקו לעצמם את הצורך במגע על ידי "התנגשות" או חיכוך עם חפצים.
ראייה: כמו בחושים האחרים, גם כאן הקושי מתבטא בהצפה של המוח על ידי מידע המגיע מחוש הראייה. כלומר, מהתפישה החזותית שלנו. כפתור הווליום שאמור לסנן את המידע המגיע מחוש זה אינו מכוון והמוח מוצף מהמידע המגיע ואינו מסוגל למיין ולקטלג אותו. תאורה חזקה למשל, יכולה להביא לאותה הצפה.
ילדים המתמודדים עם קושי זה מעדיפים לעיתים חושך או לפחות תאורה מעומעמת. הם יכולים להציג קשיים המזכירים לקות ראייה (היתקלות בחפצים למשל) אך בדיקות הראייה יהיו תקינות מכיוון שמוקד הקושי הוא בעיבוד המידע ולא תפקוד הראייה.
חוש שישי: כדי באמת להבין ילדים עם רגישות תחושתית, צריך להבין שהרגישות היא גם בתחושה הרגשית. הם חשים בניואנסים ושמים לב לדברים שאחרים לא שמים לב אליהם. הם חשים ברגשות של אחרים גם אם לא נאמר דבר.
במילים פשוטות, הם פשוט מרגישים את הסביבה שלהם בחוש שבהיעדר שם אחר נקרא לו החוש השישי.
רגישות זו יכולה להציף ולגרום להתפרצויות, לבכי רב או להסתגרות.
פעמים רבות הורים מספרים שילדיהם מתמודדים עם קשיים בוויסות החושי וגם עם קשיים בוויסות הרגשי, בעיניי אי אפשר להפריד בין השניים. קושי בוויסות תחושתי מוביל לקושי בוויסות הרגשי וטיפול בוויסות החושי מוביל להקלה בוויסות הרגשי. זאת לפחות מהניסיון המקצועי שלי. תמיד השניים הגיעו ביחד והשתפרו ביחד (וכמובן שיכולים להיות יוצאים מן הכלל).
במאמר הקודם הצעתי משחקים סנסורים- מוטורים על מנת לחשוף את מערכות התנועה והתחושה לחוויות להן הן זקוקות על מנת ליצור איזון. משחקים אלה מומלצים מאד ותוכלו למצוא אותם כאן.
במאמר זה אני רוצה להתייחס למענה הרגשי- התנהגותי שילדים אלו זקוקים לו כי כפי שאמרתי, החושים העדינים שלהם מביאים אותם לתגובות רגשיות שזקוקות למענה מותאם. הנה כמה רעיונות שיכולים לעזור לכם ולילדכם בהתמודדות:
אמפתיה:
אחד הכלים העוצמתיים ביותר הזמינים לנו בתקשורת בין אישית היא האמפתיה. התחושה שמישהו מבין או לפחות מנסה להבין מה אני מרגיש\ה מקלה מאד על ההתמודדות. זה נכון לכל מערכת יחסים ועוד יותר משמעותי בהתמודדות עם קשיים בוויסות החושי והרגשי.
אמפתיה היא מיומנות רגשית וקוגניטיבית וככזו היא דורשת אימון ותרגול עד שהיא הופכת לשגורה, שימושית ויעילה אך עצם הרצון להביע אמפתיה על פני ניסיון "ליישר" את הילד\ה כבר יוצר אפשרויות חדשות ושינוי באינטראקציה. אותו "חוש שישי" גורם לילדים לזהות את מה שעומד מאחורי המילים והם מגיבים לכך בצורה מיידית.
בנוסף, ככל שתשתמשו בשפה אמפתית, תלמדו גם את הילדים להביע את עצמם ואת רגשותיהם והם ילמדו "תבניות" בהם הם יכולים להשתמש ברגע של מצוקה רגשית. היכולת להשתמש במשפט שהם שמעו מכם תקל עליהם והיא יכולה לחסוך מהם ומהסביבה את ההתפרצות או ההסתגרות.
למשל: אם אתם משתמשים במשפט אמפתי כמו "היה לך קשה עם הצפיפות ביום הולדת" סביר שלאט לאט גם הילדים ישתמשו בהסבר הזה "נהניתי ביום הולדת אבל הספיק לי, צפוף לי ועכשיו אני רוצה ללכת הביתה".
כדי להבין יותר טוב מה היא אמפתיה, איך משתמשים בה ואיך היא עוזרת לנו בהורות מוזמנים לקרוא את המאמר: "עוד סיפור אחד ודי" המפרט על הנושא.
ואם כבר אמפתיה, אז תזכרו להיות גם אמפתיים כלפי עצמכם. אתם עושים הכי טוב שאתם יודעים באותו רגע. כשיודעים יותר טוב, עושים יותר טוב.
הבנה:
היכולת להבין מה מקור ההתנהגויות של ילדכם יכול להקל מאד על שני הצדדים ובשילוב עם אמפתיה- לשפר מאד את התקשורת. כאשר המונולוג הפנימי שלנו כהורים נובע מתוך התבוננות על העולם מעיניהם של הילדים, קל לנו יותר להתחבר אליהם, לסייע להם בהתמודדות עם הקושי ובתהליך שיביא להטבה. כאשר המונולוג הפנימי שלנו נובע מתוך חרדה לעתידם ועל איך הם נראים בעיניי החברה יהיה לנו קשה יותר לתת מענה המאפשר שינוי.
האמת שזו הסיבה העיקרית לכך שאני כותבת את סדרת המאמרים הזאת. כי אני יודעת שככל שנצליח יותר להבין את מקור הקושי, כך יהיה לנו קל יותר לקבל את זה שלילד\ה שלנו מספיק עכשיו ביום הולדת או במפגש משפחתי ואולי עדיף לסיים עכשיו עם חוויה חיובית. יהיה לנו קל יותר לקבל את זה שחבר\ה 1 מספיק לילד\ה שלנו. יהיה לנו קל יותר להכין לפני מעברים ועוד ועוד. וככל שלנו יהיה יותר קל, כך לילדים שלנו יהיה יותר קל לבנות אסטרטגיות התמודדות ולהרשות לעצמם להתנסות בחוויות חדשות ובעיקר, להרגיש טוב עם עצמם.
זמן:
ההבנה שילדים עם קשיים בוויסות החושי מתקשים במעברים (ראו מאמר קודם) ומתקשים להתלבש (כי הבד לא נעים או התפר של הגרב לא במקום) והם מרגישים את הלחץ שלנו וננעלים (ועוד הרבה דוגמאות מעייפות מעולמם של הורים לילדים אלו), ההבנה של כל אלו מובילה למסקנה שילדים אלו זקוקים ליותר זמן.
כשאנחנו מאפשרים להם לעשות דברים בקצב שלהם (עד כמה שניתן) ולוקחים בחשבון את הזמן שעלול להתארך ביציאה מהבית למשל (כי הם יכולים פתאום לעצור הכל כי הנעליים גורמות להם להרגיש את התפר בגרב או שהם מתנגדים ללבוש מעיל או שסתם נוח ונעים להם בבית ולא בא להם להתמודד עם המעבר), אנחנו יכולים ליצור יותר חוויות חיוביות, יותר הצלחות קטנות מעצם זה שיצאנו ברוגע.
נכון, אי אפשר כל הזמן להתחשב בצורך הזה, אבל גם אם מצליחים רק בחלק מהזמן אנחנו כבר מייצרים אפשרויות חדשות עבור הילדים שלנו ועבור הקשר ביננו ועבור התחושה שלהם לגבי עצמם.
לזכור ש...
*קשיים בוויסות החושי ניתנים לשיפור ואפשר להגיע לוויסות. לעיתים לא וויסות מלא אך עדיין להביא להקלה משמעותית. זה קורה מתוך תהליך ודורש עבודה אבל זה אפשרי ומשתלם.
*רגישות היא תכונה מקסימה וילדים רגישים הופכים את החברה שלנו לאיכותית יותר. נסו לשאול את עצמכם מה אפשר ללמוד מהם. שאלה זו יכולה לעזור לכם לראות אותם באור נוסף ולתת להם תחושה שרואים אותם מעבר לקושי.
*בכל התמודדות שלנו כהורים עם קושי של מי מהילדים, יש לנו הזדמנות להתפתחות, כיחידים וכמשפחה. לפעמים אנחנו מצליחים לראות את הטוב שצמח מסיטואציה לא נוחה רק בדיעבד וגם זה טוב, אבל אם אנחנו זוכרים בזמן אמת שהקושי הוא גם הזדמנות אז חלק מהעומס משתחרר ואנחנו יכולים להסתכל על הסיטואציה מעוד נקודות מבט. הסתכלות זו פותחת אפשרויות חדשות ודרכים חדשות שאולי לא היינו רואים אחרת.
*בהמשך לסעיף הקודם, אבל לא רק, חשוב שתזכרו שגם אתם זקוקים לתמיכה, חפשו את זו המתאימה לכם ביותר (אנשי מקצוע\ הורים אחרים).
*חשיפה היא הדרך. כמובן מתוך אמפתיה והבנה אבל בהדרגה וביצירתיות, חשוב לחשוף לחומרים, למצבים, למאכלים ולהתנסויות חדשות. ככל שהמערכת החושית נחשפת לחוויות חושיות שהיא מסוגלת להכיל, כך היא מתאזנת.
זה ריקוד עדין בין התעקשות לוויתור וזה לא תמיד פשוט אבל ההבנה שהילדים זקוקים לחשיפה היא זו שתוביל את הדרך שלכם.
לסיומו של מאמר זה, חשוב לי לומר לכם ההורים, שגם לכם יש חוש שישי. לפחות בכל מה שקשור לילדים שלכם. אתם מכירים אותם הכי טוב ואתם מרגישים אותם בחושים ההוריים שלכם. ההקשבה לעצמכם היא לא פחות חשובה מהקשבה לאנשי מקצוע.
הידע הוא חשוב כי הוא עושה סדר ועוזר להבין את המצב אך כל ילד הוא עולם בפני עצמו והקושי\ אתגר\ התמודדות הם אינדיבידואלים. אפשרו לעצמכם להשתמש באותו "חוש שישי" שלכם כי הוא המפתח הגדול ביותר לליבם של ילדכם.